השבת אנו מתחילים לקרוא את החומש השלישי "ויקרא", שבכללותו עוסק בעבודת הכוהנים בבית-המקדש. פרשת ויקרא מציגה את פרטי כמה מהקרבנות המרכזיים, שהיו עולים במשכן ובבית-המקדש.

חלק מהקרבנות הם אלו שאדם שחטא נדרש להביא לבית המקדש. אחרי שהאדם מתחרט על חטאו ושב בתשובה, הוא מביא קרבן בהתאם ליכולתו הכלכלית, וכך מתכפר חטאו. אחרי שהתורה מפרטת את דינו של החוטא בשגגה, מפרטת התורה גם את פרטי הקרבן של מי שלא בטוח כלל אם חטא. לדוגמה, אדם שהיו לפניו שתי מנות ורק אחת מהן כשרה, והוא לא יודע אם אכל את המנה הכשרה, מביא קרבן.

בעוד שאדם שחטא בוודאות מביא קרבן לפי יכולתו הכלכלית ויוצא ידי חובה אפילו בקרבן זול מסולת, במקרה שיש ספק- האדם צריך להביא קרבן יקר בערך של לפחות שני סלעים (כשליש מההכנסה החודשית הממוצעת בזמנם). לכאורה, זה נוגד את ההגיון לפיו אדם שחטא בוודאות נמצא במצב רוחני ירוד יותר מכזה שיש ספק אם בכלל חטא.

התשובה היא שהתכלית לשמה נועדה הבאת הקרבן, אינה רק כפרה על החטא עצמו, אלא בעיקר לתקן את הפגם הקיים בנפשו של החוטא שאפשר את החטא. מבחינה זו, כשאדם מבחין מיד בחטא ומודע לצורך לתקנו, הדבר מלמד שבפנימיותו האדם הזה אינו מוכן לחיות במציאות של חטא, וגם אם טעה בשוגג, הוא מיד מזדרז לשוב ולתקן. לעומתו אדם שכלל לא בטוח שחטא, נמצא במצב רוחני ירוד יותר שמאפשר לו לחטוא בכלל בלי לשים לב, כך שיש לו ספק אם בכלל חטא. לכן האדם האחרון מביא קרבן גדול יותר, על מנת לעורר אותו לתשובה.

השבת נקרא גם את קריאת "זכור את אשר עשה לך עמלק", ואת הציווי "תמחה את זכר עמלק" לכבוד פורים שיחול השבוע. אמנם כיום אין לנו עם מסויים שאותו אנו מצווים למחות, אבל אנחנו בהחלט חייבים לזכור את מה שעמלק מייצג- נתינת הספק שמקרר את האדם מהתלהבות רוחנית.

• מעובד על פי שיחותיו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל